לאחרונה נתקלתי בכמה חברים שליבם כבר לא שר. עדיין לא בוכה, אבל כבר מזמן לא שר. ואני – שחוויתי על בשרי (וזה לא היה לפני זמן רב מדי) סיטואציה מורכבת ומתמשכת שבה הלב שלי כבר לא שר – לא יכולתי להישאר אדישה.
ברגע שבו הלב בוכה, אמר המשורר, כאב גדול עולה מתוך הנשמה. ברגע הזה, הלב אמנם שותק את הכאב – אבל הנשמה זועקת, ואלוהים - שומע. זהו רגע של משבר ושבירה שבצידם זיכוך, היטהרות ותקווה חדשה. זה הרגע לצמוח ממנו, רגע של הקלה גדולה. חוויתי בעבר הרחוק יותר גם רגע כזה, ובראיה לאחור הרגע הזה שבו הלב בוכה היה הרבה יותר קל מהרגע שבו הלב לא שר.
כי השלב הקשה הוא דווקא זה שקודם לבכי – אותם רגעים, שעות, ימים, שבועות, לפעמים אפילו חודשים או שנים, שבהם אותו לב שבעבר היה מלא תשוקה וחדוות עשיה, אותו לב שהצעיד אותנו קדימה בבטחה מתוך אמונה גדולה בדרך עם שיר גדול בלב, אותו לב כבר לא שר.
וכשהלב לא שר – הנשמה דועכת. וכשהנשמה דועכת – משהו בתוכנו מת.
לעיתים רחוקות ניתן להבחין בכך. בעיניים הכבויות, בחוסר האנרגיה, בשפת הגוף המסתגרת.
אבל בדרך כלל - הגוף ממשיך בהצגה הגדולה, שומר על פאסון, מתנהל כהרגלו מכח האינרציה, כאילו הכל כרגיל, כי מה יגידו, וכי חייבים להמשיך להתפרנס, ועוד כל מיני כאלה, אז הגוף ממשיך. ורק הלב כבר לא שר.
והנשמה דועכת.
ומשהו בקרבנו מת.
הלב לא בוכה ברגעים האלה, ממש לא, ואפילו אלוהים לא שומע. ואלה הרגעים הקשים באמת. רגעים של בדידות גדולה ותשישות מתמשכת, רגעים של מועקה ושחיקה, רגעים של אכזבה. מעצמי, מהדרך, מהתוצאה. ובשונה מהרגע הממוקד והברור שבו הלב בוכה, ה"רגעים" שבהם הלב לא שר אינם רגעיים כלל וכלל ובדרך כלל יתמשכו על פני תקופה ארוכה שבסופה אנו עלולים למצוא את עצמנו שבורים ומרוקנים מכל אנרגיה. ואולי אז הלב יבכה, אבל למה לחכות ולשלם מחירים כל כך יקרים בדרך?
בואו ננסה להקשיב ללב.
האם הוא מתרונן בדרכנו לביצוע המשימות העומדות בפנינו?
האם מלווה ומלבה אותו אש התשוקה היוקדת בנו, או שגם היא דעכה זה מכבר?
ייתכן שאיבדנו את האמונה?
אבדנו בדרך?
האם שירת הלב נשמעת?
האם השירה מתגברת נוכח אתגרים שבדרך, מחזקת וטוענת באנרגיות חיוביות?
אם התשובה שלכם לאחת השאלות האלה שלילית – עצרו רגע והקשיבו היטב ללב. יתכן שכעת, כשהלב לא שר – הוא מנסה למצוא את המילים לאמר לכם דבר מה – צומת דרכים לפניכם, פניה בדרך, תפנית בעלילה.
ואני, שמשתדלת להקשיב לרחשי לב, שלי ושל אחרים, רוצה לאמר לאותם חברים – הי, עצרו רגע. הקשיבו ללב. התבוננו במראה, חפשו את הדרך חדשה שהלב מנסה לכוון אתכם אליה. והאמינו לי, אני יודעת על מה אני מדברת, אני הייתי שם, בדיוק במקום הזה.
לפני שלוש שנים ועוד קצת, גיליתי שהלב שלי כבר לא שר. את הדרך לעבודה ליוו מדי יום ביומו דמעות (אמיתיות, לא של הלב), את השבועות הארוכים העברתי בניסיון נואש לצלוח כל יום ביומו במינימום נזק, נותרתי ללא שום רצון, מוטיבציה או יכולת לחשוב קדימה, להתמודד עם אתגרים ולכוון את עצמי למקומות טובים יותר. כך עברו עלי כמה חודשים של כאב גדול, אבל אני לא הקשבתי. וכשהבנתי בסופו של דבר שהלב כבר לא שר (זו היתה תובנה מטלטלת חיים) החלטתי לסגור את העסק - הקונדיטוריה שלי, שהיתה פרוייקט חיי, בית הספר שלי לחיים בכלל ולניהול בפרט, מקור גאוותי ומושא תקוותי, הווייתי באותן שנים.
זו היתה ההחלטה הקשה ביותר שקבלתי בחיי. החלטה עצובה, כואבת, מרסקת, שהותירה בי פצעים מדממים וצלקות עמוקות למשך חודשים ארוכים, ובמובנים מסויימים תישאר איתי כנראה לנצח, אבל זה לא חייב להיות כך.
בדיעבד אני יודעת שההחלטה שלי על סגירת העסק היתה מאוחרת מדי. הרבה אחרי שהלב שלי כבר לא שר. התקופה הארוכה הזו רוקנה אותי מכל אנרגיה. לא היה לי עוד דבר לתת לעסק, פעלתי מתוך הישרדות – רגשית ועם הזמן גם כלכלית – וכמו תמיד במצבים האלה, היו מי שידעו לתמרן את העניינים ולנצל את החולשה שלי לטובתם. ואם יש דבר אחד שאני באמת מצטערת עליו – הוא שלא הקשבתי לעצמי טוב יותר, שלא זיהיתי בזמן שהלב כבר לא שר, שלא עצרתי קצת לפני התהום, שנתתי לעצמי להתרסק...
מהמקום הזה אני מתבוננת באותם חברים שליבם כבר לא שר. מתבוננת ושואלת את עצמי: למה, בעצם, כל כך קשה לנו להקשיב ללב?
אני מאמינה שהסיבה היא שהלב הוא כמו מראה ענקית. הוא מנסה לאמר לנו את הדברים הכי לא נוחים ולא נעימים. הדברים שלו עשויים לעורר בנו תחושת כישלון, לפגוע בתחושת המסוגלות שלנו, בערך העצמי, להוביל אותנו לעיתים למבוי סתום או למנהרה החשוכה... כי מה עכשיו? ומי בכלל רוצה להכנס לשם? אז אנחנו מעדיפים (במודע או שלא במודע) לא להקשיב.
ואני אומרת – בואו בכל זאת נקשיב ללב, נתבונן בעין בוחנת במראה. כי חוסר ההקשבה לא יפתור דבר, רק ידחה את הקץ ובינתיים יעצים את הבעיה.
אז איך מקשיבים ללב?
1. בלב פתוח ונפש חפצה – יש לאמץ הקשבה אמיתית, בלי התנגדויות, בלי התנצחויות ובלי תירוצים. רק להקשיב, להפנים ולהתחיל לחשוב.
2. קחו את הזמן – שעה, יום, ואפילו שבוע, כדי לעכל ולעבד את הדברים ששמעתם ושהרגשתם.
3. שמרו על פרופורציה – שינוי מסלול הוא חלק מהחיים. לעיתים מה שנראה ברגע מסוים “סוף העולם” מסתבר בסופו של דבר כתפנית בעלילה, אשר תוביל לצמיחה והצלחה. אז לא צריך להיבהל.
4. גייסו תמיכה – אחת הדרכים הטובות להבנת המסרים הסמויים של הלב היא לשתף אדם אחר – חבר קרוב, בן משפחה שאנו בטוחים בתמיכתו ועידודו או איש מקצוע. תחושת הקושי והבהלה נוכח המסרים הסמויים של הלב תתפוגג כאשר נחלוק את דברים עם מישהו שאנו סומכים עליו.
5. הסתכלו קדימה – במקום לשקוע במצולות הייאוש ונפתולי הדכאון, חפשו לכם כיוון אחר, דרך חדשה, המציאו את עצמכם מחדש או חזרו כמה צעדים לאחור כדי לתקן, לפעמים גם זו אפשרות טובה.
6. והכי חשוב – המשיכו להקשיב ללב גם בחיפוש אחר השיר החדש שלכם. כי כל אחד ראוי לשיר בלב.