"אם ניחנתם בניצוץ של גאוניות, בואו לחיות שנה אחת בפריז. עד מהרה תהיו כל מה שתוכלו להיות, או שלעולם לא תהיו ולא כלום" ז'אן-ז'אק רוסו, אמיל, או על החינוך, ספר ד'.
לא זכיתי לחיות שנה בפריז, אפילו לא חודש. למען האמת... בקושי שבוע. אבל גם אם טיול של שבוע לא דומה כמעט במאומה לשנה של חיים, עדיין - פריז היא פריז; ואת זה - על אף ריבוי המהגרים, הפגנות האפודים הצהובים, הנוטרה-דאם שנשרפה, המחירים הגבוהים ומלכודות התיירים - אף אחד לא יקח ממנה.
פריז מקסימה תמיד והאביב מיטיב איתה עוד יותר, וזהו סיפורו של שבוע קסום בפריז הנפלאה.
לסמן וי ולהצטלם
לפריז, העיר המתויירת ביותר בעולם (30 מיליון תיירים מדי שנה), יש רשימת "אתרי חובה" ארוכה במיוחד. כמובן, לא חובה לבקר בכולם, בטח לא בשבוע אחד. אנחנו בחרנו באתרים האלה:
1. מגדל אייפל - בינינו? אין מצב לוותר. זיהוי ראשון של המונומנט כבר מחלון המטוס (מבט ימינה), התייצבות בערב הראשון. האזור עמוס לעייפה ברוכלים, רובם הגדול מהגרים, שמרכולתם כוללת מאות אלפי גרסאות בגדלים, צורות וואריציות שונות ומשונות של מגדל אייפל. וכמובן - תיירים. כולם מצפים בשקיקה לשעה עגולה, שאז מנצנץ המגדל באור יקרות במשך 5 דקות, ובינתיים - מצלמים ומצטלמים. גם אנחנו.
ותמונה אחת של הכוכב המנצנץ (בשעה עגולה כמובן) -
2. קתדרלת נוטרדאם - אחת הכנסיות הקתוליות המפוארות בעולם, יש שיאמרו פאר האדריכלות הנוצרית של ימי הביניים. עבור צרפתים רבים מסמל המקום את לב ההיסטוריה של צרפת. זו הקתדרלה המתויירת ביותר בפריז. ומה קורה עכשיו, אחרי השריפה שהשמידה את הצריח והחלק האחורי של הכנסייה? חלק מהרחובות המקיפים את הקתדרלה סגורים עדיין לתנועת כלי רכב או הולכי רגל, ואלה שפתוחים לקהל - עמוסים לעייפה בתיירים, צלמים, וכמובן - רוכלי המזכרות. מהרחוב אפשר להבחין בחלק האחורי של הכנסייה שנשרף, כשהוא מוקף פיגומים, ולא הרבה מעבר לכך. אם אתם עוברים בסביבה (כמונו) - עצרו להעיף מבט, אבל להגיע במיוחד? אני לא בטוחה... מצד שני - יש כל כך הרבה אתרים אחרים בסביבה, שכולם מגיעים לכאן במוקדם או במאוחר.
3. שער הניצחון - אתר בעל חשיבות לאומית והיסטורית רבה לצרפתים. השער, הבנוי בסגנון שערי ניצחון של האימפריה הרומית, נבנה על ידי נפוליאון לאחר הניצחון בקרב אוסטרליץ ב-1806 (אז הכניע את צבאות רוסיה ואוסטריה). הוא נועד להנציח את אלו שלחמו ונפלו למען צרפת במהפכה הצרפתית ובמלחמות נפוליאון, ומשמש גם כקבר החייל האלמוני. גם כאן כולם מצלמים ומצטלמים.
אבל אנחנו לא הסתפקנו בכך. אנחנו באנו לנצח... את 284 המדרגות הלולייניות עד כדי סחרחורת, המטפסות במעלה השער (וכמובן עוד 284 בירידה).
מראשו של השער נשקף נוף פנורמי מרהיב של פריז, ואם תגיעו בשעה עגולה, כפי שהגענו אנחנו ממש במקרה, תזכו למופע נוסף של מגדל אייפל המנצנץ באלפי אורות.
4. שדרות השאנז אליזה - השדרה היוקרתית והיפהפייה, איבדה, כמסתבר, מעט מזוהרה. לצד מותגי העל שייחדו אותה בעבר, תמצאו גם מותגים נוצצים פחות, אך בעלי אפשרות לשאת בהוצאות ההחזקה של חנות באזור היקר ביותר בפריז, ואחד היקרים בעולם. בחודשים האחרונים האזור סבל (וסובל) מהפגנות האפודים הצהובים, חנויות לא מעטות סגורות לשיפוץ לאחר שניזוקו קשות ואחרות ממוגנות באופן המנוגד לחלוטין לאופיה האלגנטי של השדרה. אך מה לא עושים כדי לשרוד?
5. בזיליקת הלב הקדוש (הסקרה-קאר) - אחת הכנסיות המרשימות ביותר בפריז, ניצבת בגאון במקום השני בדירוג ביקורי תיירים (מיד אחרי הנוטרדאם). מיליון תיירים מדי שנה, אז מי אנחנו שנוותר? לאחר טיפוס רגלי לראש גבעת המונמארטר, מתגלה הכנסייה עצומת המימדים במלוא הדרה, וגם הנוף הפנורמי הנשקף מהמקום אל העיר כולה - מרהיב.
מתגעגעים דווקא למגדל אייפל? אל דאגה, גם כאן מצויים הרוכלים עם מגדלי אייפל בשלל צורות, גדלים וצבעים, פורסים ומקפלים את מרבדי מרכולתם בשניות ספורות בהתאם לנוכחות הפקחים באזור.
אם הגעתם עד כאן - רדו מהכנסייה ברכבל (כרטיס של המטרו) וממנו היישר אל תוך רחוב תיירותי להפליא - Rue de Steinkerque. בין כל חנויות המזכרות ומלכודות התיירים, מצאנו גם כמה פנינים כמו חנות הדגל של לינדט (שעבורי היה ויהיה תמיד השוקולד הטעים ביותר), מוזיאון שוקולד ועוד שוקולטייריות וחנויות ממתקים צרפתיים קלאסיים - חובה לאוהבי שוקולד ומתוקים בכלל.
להסתובב בפריז
פריז כל כך יפה ונעימה, שהכי כייף פשוט להסתובב בה. הרחובות הרחבים והמוצלים, הבניינים המפוארים, הגנים הנפלאים, החנויות המעוצבות בעלות חלונות הראווה המרהיבים, הריחות והטעמים.
ואם כבר הזכרנו את השיק הפריזאי... כשיש לך את זה - את לגמרי שם!
אנחנו "חרשנו" את הרובע הראשון, את שכונת המונמארטר, את הרובע הלטיני וביום האחרון - את שכונת המארה.
הסיור האחרון היה מעניין במיוחד. במקום ללכת סתם כך (שזה לגמרי בסדר, כמובן), בחרנו הפעם בסיור קצת שונה - סיור בעקבות המרקיזה דה סבינייה שחיה בפריז בשנים 1626-1696. המרקיזה הרבתה לכתוב לביתה האהובה, שחיה בפרובאנס, ומכתביה נחשבים עד היום למקור היסטורי חשוב לחקר התקופה. המסלול נערך בעיקרו בחלק הצפוני של שכונת המארה (הרובע השלישי) ועובר במקומות בהם חיו ופעלו מדאם דה סבינייה וחבריה באותה תקופה.
ושלא תטעו לרגע לחשוב שלקראת הנסיעה ערכתי תחקיר היסטורי מעמיק כדי לגלות את כל המקומות האלה. את זה עשה עבורי (ועבור כולם) ידידי צבי חזנוב, האחד והיחיד, מהבלוג פרנקופילים אנונימיים. צבי, כפי שהוא מעיד על עצמו, אינו צרפתי ולא נולד בצרפת, אבל רק בפריז הוא מרגיש כמו בבית, והאהבה הגדולה ביותר שלו היא לטייל בפריז. בבלוג שלו תמצאו אינסוף רעיונות, טיפים, מסלולים ואינפורמציה שלא תמצאו בשום מקום אחר, ובקיצור - אתר חובה לכל מי שמתכנן טיול לפריז.
תרבות ואמנות בעיר האורות
שפע המוזיאונים הגלריות ויצירות האומנות שמציעה עיר האורות למבקרים בה הוא בלתי נדלה. אנחנו בחרנו בכמה אופציות קצת פחות שגרתיות.
מוזיאון דאלי - מוזיאון קטן יחסית (אוצר כ-330 יצירות) המוקדש ליצירותיו של סלבדור דאלי, אחד האומנים הגדולים של המאה העשרים. אף כי לא מדובר באחד מהמוזיאונים הגדולים של האומן (הגדול ביותר נמצא כמובן בפיגרס בספרד), תוכלו להנות כאן מריכוז משמעותי של פסלים, ציורים ויצירות נוספות ממיטב מוחו הקודח של האומן הסוריאליסטי.
אמנות רחוב בבלוויל - בפריז גם הגרפיטי הוא משהו אחר. בסיור מודרך של Arternative בשכונת בלוויל (בגבול הרובע ה-19 וה-20) גילינו שאמני הרחוב מזמן יצאו מן המחתרת ועברו לככב בראש חוצות. כאן הבינו מזמן ש - If you can't bit them, join them ולקחו את אמנות הרחוב כמה צעדים קדימה. יש כאן פרוייקטים גדולים של אמנות רחוב (חלקן ביוזמת ארגונים המוקדשים לנושא ואחרים בחסות העירייה המקומית), קירות גרפיטי המתחלפים באופן מסודר, גלריות רחוב, ואפילו רחוב שלם שמוקדש לגרפיטי ומותר לצייר בו כל מה שרוצים. הקיר הזה, למשל, שהוא הרבה יותר גדול ממה שנראה בתמונה, מתחלף כל 4 חודשים באופן יזום ומסודר. היצירה הנוכחית של אומן ספרדי בשם פופאי.
וזו גלריית רחוב נהדרת על קיר חיצוני של אחד מבתי הקפה בשכונה. גם כאן התחלופה קבועה (למעט מסיג הגבול בחלק העליון של הקיר) -
אבל מכל היופי הזה אני הכי אהבתי דווקא את הציורים הקטנים והמקסימים האלה שמפוזרים על תמרורי אין כניסה בכל רחבי פריז.
וגם זה סוג של אמנות רחוב, המוקדשת לתיירים, בככר המרכזית של המונמארטר.
הגלריות של לה מארה - שכונת המארה מתהדרת בשפע גלריות כל כך יפות... שבא לבכות. תראו למשל את פסלי הזכוכית האלה, ויש עוד כל כך הרבה לראות שם. קחו לכם יום להסתובב בין הגלריות האלה ולהרחיב את הלב בכל היופי הזה.
עוד גלריה אחת שאהבתי מאוד, עממית יותר, שמציגה עבודות קרמיקה, במונמארטר -
קולינריה פריזאית
אי אפשר לבקר בפריז, ובצרפת בכלל, בלי לחשוב קולינריה. בולונז'רי או פטיסרי, סיור קולינרי או מסעדה צרפתית טובה, חנויות מתמחות או שווקי רחוב, ואפילו הסופר מרקט השכונתי - בכל אלה מצאתי עניין והשראה.
בוקר פריזאי מתחיל תמיד בבולונז'רי השכונתי, וגם לנו היה אחד כזה ממש מתחת לדירה. בגט או שניים (יש כל כך הרבה אפשרויות), ירקות טריים (כמה סוגי עגבניות...), פירות העונה (אמרתי כבר שהאביב עושה לפריז רק טוב? אז כך גם לקולינריה העונתית). כמה גבינות (בסופר יש אפילו פלטה מוכנה, הרבה יותר טובה ממה שציפינו) - ואנחנו מסודרות.
סיור פטיסרי - סיור הפטיסרי שלנו, עם שרון היינריך האחת והיחידה מהבלוג הנפלא (פשוט נפלא) Paris chez Sharon התחיל גם הוא בבולונז'רי שכזה. המשכנו לשוק מוברט לדוכן הנהדר של טארק שמציע מגוון מטורף של שמנים, חרדלים, ריבות, ממרחים מתוקים יוצאי דופן והפתעות נוספות. ממש מול הדוכן של טארק - אחת מחנויות הגבינה הטובות בפריז, של רב האומן (MOF) לורן דובואה. חלקן בייצור עצמי ואחרות מיובאות, עומדות בפני עצמן או משולבות בפירות ותבלינים. תענוג לעין ולחך.
ומכאן ואילך - אנחנו על קינוחים בלבד. פיסול בשוקולד ופרלינים במגוון מטורף אצל פטריק רוגר, מקרונים הורסים (איך לא?) בפטיסרי ברמה הגבוהה ביותר (Un dimanche a Paris) וגם הפחזניות המהממות של Ponelini - חנות מעוצבת שמוכרת פחזניות בלבד.
שילובי הטעמים והצבעים, רמות הדיוק והאסתטיקה בכלל, ועוד לא אמרתי מילה על האריזות. והכל הכל בעבודת יד. מה אומר ומה אגיד? רק בשביל אלה כדאי לבוא לפריז.
ושלא תחשבו לרגע שבזה נגמר הסיפור. ליד הדירה שלנו במארה היתה חנות של Pierre Herme הקונדיטור המפורסם ביותר בפריז ואולי בצרפת כולה, בזכות המקרונים שלו. 2.5 יורו ליחידה. ברור שקנינו, אחד לכל אחת, והיה כ...ל כ...ך טעים... אני כבר מתגעגעת.
מסעדות פריזאיות - עבורי, שום טיול אינו שלם ושום חווית תרבות אינה מלאה ללא הקולינריה המקומית. וכך גם בפריז, השתדלתי לדגום מסעדות מקומיות שמספרות את סיפור המקום. ואלו הן:
מסעדת קרפים - לדעת רבים קונספט חובה. במסעדת קרפים אוכלים קרפ אחד מלוח (או גאלט, שהוא קרפ שעשוי מקמח כוסמת) ואחד מתוק לקינוח. בחרנו בקפידה מסעדה מומלצת מאוד בשכונת המארה, Breizh café. טעמנו קרפ (וליתר דיוק גאלט) עם סלמון, עם פטריות, עם גבינה והאם ואפילו אחד בלי כלום שהוגש עם לב של חמאה וסלט קטן בצד. הכל היה טעים מאוד, חוץ מהקרפים עצמם... אולי זה אנחנו? אולי הכוסמת? בכל אופן, על הקינוח (הקרפ המתוק) החלטנו לוותר.
Le Balzac Bistrot - ביסטרו חביב באחד הרחובות המקבילים לשאנז אליזה (חסכו לעצמכם את מלכודות התיירים שברחוב הראשי עצמו). היה טעים ונעים.
Les Rupins - מסעדה צרפתית מסורתית, הגענו אליה באחד הערבים במסגרת פסטיבל המזלג - La fourchette. כמו מרבית המסעדות בפריז גם זו מסעדה קטנה עם שולחנות קטנטנים, שירות מעולה ואוכל נהדר. חלקנו מנה של סטייק (300 גר') עם גראטן תפוחי אדמה. ברגע שהמלצר הבין שאנחנו חולקות את המנה - הודיע שיחלק אותה לשתי צלחות, וכך היה. כל אחת קיבלה חצי סטייק עשוי כהלכתו, מנה של גראטן וסלט, והעיקר, כי זהו לב ליבו של הבישול הצרפתי, הרוטב הנפלא שליד. מנות נוספות בשולחן שהיו מוצלחות לא פחות - המבורגר טבעוני עם צ'יפס וסלט, ודג לבן ברוטב לימון לצד אורז וירקות ירוקים.
שוק הילדים האדומים - Marche des enfants rouge - זהו שוק האוכל המקורה העתיק ביותר בפריז ואחד השווקים הפופולריים ביותר בעיר האורות. הוא החל לפעול בשנת 1628 ונקרא על שם בית היתומים שהיה באיזור, אשר ילדיו לבשו מעילים אדומים. לפני כמה שנים היתה כוונה לסגור אותו, אך התנגדות התושבים הביאה לביטול התכנית והשוק ממשיך לפעול.
בנוסף לכל הדוכנים הרגילים של מוצרי היסוד שנמצאים בכל שוק, תוכלו למצוא כאן אוסף מרשים של דוכני אוכל רחוב מכל רחבי העולם. אנחנו הגענו בבוקר, אבל שווה לתכנן להגיע לכאן בצהריים ולסעוד במקום.
פלאפל בשוק הילדים האדומים - הדוכן לבנוני, המוכר מצרי, והפלאפל? 1.5 יורו לכדור
אם אתם כבר בסביבה וחובבי קולינריה - גם האיזור שסביב לשוק (בעיקר רחוב Bretagne) ראוי לתשומת לב. הוא נחשב לאחד המקומות הקולינריים היותר שווים בפריז, במידה רבה בזכות חנויות הבולנז’רי והפטיסרי המצויות בו.
אסקרגו - ממש בתחילת הטיול גמלה בליבי החלטה, הפעם אני טועמת חלזונות. כל כך הרבה צרפתים אוהבים, אז מה כבר יכול להיות? ההזדמנות נקרתה ממש ביום האחרון, כאשר נכנסנו בצהריים למסעדה שכונתית חביבה במארה. כבר במבט ראשון בתפריט קלטתי את מנת הדגל וידעתי - זה עכשיו או לעולם לא.
האסקרגו הוא חילזון גינה. הסוג הנחשב לטעים ביותר מגיע מהכרמים של בורגונדי ונקרא גרוס בלאן (Gros Blan). כדי להכין את האסקרגו מוציאים את החלזון מהקונכיה, מנקים אותו, מבשלים במים רותחים, ולאחר מכן מחזירים אותו לקונכיה, אותה ממלאים בחמאת שום ופטרוזיליה ואופים בתנור במשך מספר דקות. מגישים שישייה או תריסר.
אז הזמנתי שישייה, שהגיעה בצלחת המיועדת ועם כלי העבודה המתאימים - מלקחיים לאחיזה ומלגזון קטן כדי לשלוף את החלזון החוצה. עמדתי במשימה בכבוד וגם היה לי טעים, בעיקר הרוטב, למען האמת, כי לחלזונות עצמם אין הרבה טעם, ובינינו - הם גם לא ממש משביעים. טוב שהיה בגט לטבול ברוטב הנהדר...
ואחרי כל זה - חזרתי לארץ היישר למטבח כדי להכין ארוחה צרפתית כהלכתה, ועל כך - בפוסט הבא.