הצער הוא אחד הרגשות העוצמתיים ביותר שאנחנו חווים בחיינו. ואני לא מתכוונת לצער על חלב שנשפך... אלא לאובדן גדול ומשמעותי שצורב בתוככי נפשנו, פוצע את הנשמה, מותיר אותנו מדממים, חנוקים עד כאב מהגוש השחור והקודר הזה שהתיישב לו שם במעמקי הלב וממאן להיעלם. לזה אני קוראת צער.
הצער המשמעותי הראשון שזכור לי מילדותי הוא צערה של מוכרת הגפרורים הקטנה. כמה אהבתי את הסיפור הזה. כמה עצב וכאב חוויתי כל פעם מחדש, כמה צער על מוכרת הגפרורים האומללה.
מאז ידעתי כמובן צער נוסף, משמעותי ואמיתי יותר, ולא פעם אחת. לא ידעתי מה לעשות עם הצער הזה. אז כבשתי אותו בליבי והמשכתי להצטער.
ממש לאחרונה חוויתי צער גדול במיוחד. צער מורכב וקשה, כואב וצורב עד אימה. ואף שעברו כבר כמה שבועות הרי שנפשי עדיין פצועה ומדממת. פעם אחר פעם אני אוספת אותה ברכות, עוטפת ותומכת מכל עבר, ועדיין – כל נגיעה מפרקת הכל מחדש.
בספרות הפסיכולוגית מתוארים העצב והצער כמצבים בהם האדם נעשה שקט. המוטיבציה לפעילות ועשייה יורדת, האנרגיה פוחתת. האדם מתכנס בעצמו, החשק לפעול ולצאת החוצה פוחת, כמו גם הרצון לקיים קשר עם הזולת.
את כל אלה הכרתי לאחרונה מקרוב, קרוב מאוד. ואחרי יום-יומיים, שבוע-שבועיים ואף חודש- חודשיים, אני שואלת את עצמי - אז מה עושים עם כל הצער הזה?
איך מתמודדים עם כל הכאב? לאן מפנים את העצב הנורא? איך אוספים את הכוחות וממשיכים הלאה?
יש שמדחיקים את הצער ומחביאים אותו בפינה אפלה. יש שמדלגים מעליו וממשיכים הלאה, כאילו לא היה. יש שמגרשים אותו, מטאטאים החוצה. יש שנלחמים בו, הודפים אותו, מכסים אותו או מנסים לשלוף אותו מתוכם. יש שמשקרים (לעצמם או לאחרים) יש שנמנעים, יש שממשיכים להצטער... כמספר האנשים, מספר השיטות.
ואני? אני מצאתי את עצמי מחבקת את הצער.
ודווקא שם, במקום הזה, צמחו להן הירפאות והבראה. המקום הזה ש"מחבק את הצער", הוא המקום שנתן ונותן לי את העוצמות הכי גדולות להמשיך הלאה.
אז מה זאת אומרת לחבק את הצער?
קודם כל - לא להתנגד לצער. לקבל אותו, להכיר בקיומו של העצב. לתת לגיטימיות לכאב. אפשר גם להתפרק קצת. ואם בתקופה הזו, שבה אני עסוקה בלחבק את הצער, אני לא מצליחה לעשות שום דבר אחר - גם זה מותר.
כשאני מחבקת את הצער אני פחות חושבת על "מה יהיה" אלא יותר על "מה עכשיו". אני נותנת לצער את המקום שלו במחשבה, בנפש, בגוף. מכבדת את הצער ובעיקר - לא נבהלת ממנו. לא שואלת "מתי זה כבר ייגמר" לא מנסה לזרז את התהליך ולא מתעמתת איתו, עם הצער שלי. אני מנהלת איתו דיאלוג ומתמסרת לו.
כך אני מחבקת את הצער.
ולמה זה כל כך חשוב?
זה חשוב כי התרופה היחידה לצער היא לחבק את הצער, כשם ש"התרופה היחידה לאבל היא להתאבל" (ארל גרולמן).
זה חשוב כי כשאני מחבקת את הצער אני מחבקת גם את עצמי, חומלת, סולחת על החלטות שגויות, על טעויות שאולי עשיתי בדרך. זה חשוב כי הצער מלמד אותי המון על עצמי. אני לומדת מה טוב לי ומה רע לי, מי אני ומי אני לא, איך להיות ואיך לחדול. אני מכירה בחוזק שלי ובגבולות היכולת שלי, בכך שלא תמיד אני יכולה ובוודאי לא חייבת לשלוט בכל. אני לומדת שאפשר ומותר, ולפעמים אפילו כדאי ורצוי להשלים ולקבל בהשלמה.
זה חשוב כי הצער מוביל אותי למקום של ענווה, הוא מהווה "מעבר של אדם משלמות גדולה יותר לשלמות קטנה יותר" (שפינוזה).
זה חשוב כי בסופו של התהליך אני לומדת לקבל את עצמי באהבה בלתי מסוייגת, מוצאת נחמה וצומחת מחדש.
לא רבים הם האנשים שיודעים לחבק את הצער, לא כולם מסוגלים. מעטים עוד יותר יודעים להפיק ממנו תועלת.
כיצד להפיק תועלת מהצער?
מותר ורצוי לחבק את הצער. אבל זהירות, זה עלול להיות ממכר.
התקופה הזו בה אנחנו מחבקים את הצער, היא סוג של השעיה מהחיים. כדי להפיק מכך תועלת יש להתמקד במה שאבד, להרהר במשמעות האובדן, להשלים את התהליך. לעבד את הצער כדי לאבד אותו.
במידה מסויימת ובמובן מסויים הצער שלי יישאר איתי תמיד. כמו שיש בי שמחה ותשוקה, כך יש בי גם כאב וצער. לפעמים אני שמחה וצוחקת. לפעמים אני עצובה ובוכיה. לצער יש, ותמיד יהיה, מקום משלו בליבי, הוא לעולם יהיה חלק בלתי נפרד ממני.
אבל אחרי שחיבקתי אותו - הוא מצא את מקומו. הוא לא מנהל אותי, אלא מלמד אותי, מחזק ומעצים. ואני מניחה לו. ורק לפעמים, ברגע שכזה, אני שבה ומחבקת אותו. ואותי.
*** בסיום דברי אני רוצה להודות לתמר ליבס ולכל חברות הקבוצה עיניים מעצבות השראה Tamari and me, שנתנו לי במה והשראה לכתיבת הפוסט הזה. מחבקת את כולכן.