הגשרים של פורטו - מסלול טיול רגלי
- שרון סער - רוקחת החלומות
- 26 ביוני
- זמן קריאה 19 דקות
בשישה גשרים מתהדרת פורטו, אשר חוצים כולם את נהר הדורו האדיר.
ביקור בגשר דום לואיש, על כל האטרקציות הסובבות אותו הוא בגדר חובה בעת ביקור בפורטו, וגם שיט בנהר בין הגשרים נחשב לאטרקציה פופולרית במיוחד.
אבל אני רוצה להציע משהו קצת אחר - סיור רגלי בין כל ששת הגשרים כולל תצפית אחת מרהיבה במיוחד. המסלול לא קצר, אבל רובו המכריע מישורי ונוח מאוד להליכה, במדרכות או שבילים מוסדרים לאורך נהר הדורו. הטיפוס לתצפית מאתגר, ומי שממש חושש מהאתגר - יכול לוותר עליו.
קישור למסלול המלא או סרקו את הקוד
את הסיור נתחיל ב-Antigos Fornos da Fábrica de Louças de Massarelos.
האתר הספציפי הזה לא קשור לגשרים, אבל איפה שהוא הסיור צריך להתחיל וזו נקודה נוחה ומעניינת. בקצרה אספר כי מדובר בשני תנורי אבן עתיקים, ולצידם ארובה ישנה, שהיו שייכים בעבר למפעל אריחי קרמיקה שנוסד בשנת 1763 (או 1766, המקורות חלוקים) בשם Massarelos. התנורים בנקודה זו הוקמו בשנת 1920, לאחר שהמפעל המקורי (שהיה במקום אחר במורד הנהר) נשרף והושמד כליל. התנורים מתאפיינים בצורת בקבוק ולכן נקראים fornos garrafa (פורנוס = תנורים, גראפה = בקבוק).
הקרמיקה שיוצרה במפעל Massarelos הייתה ייחודית ומוערכת מאוד. היא התאפיינה באמייל לבן או כחלחל, עם עיטור בצבע כחול קובלט בתקופות המוקדמות, ומאוחר יותר בעיטור צבעוני עשיר. היום אפשר לראות דוגמאות של הקרמיקה הזו במוזיאון הלאומי Soares dos Reis בפורטו, ובאוספים פרטיים רבים. יצירות אלה מבוקשות במכירות פומביות של עתיקות ומייצגות תקופה חשובה בהיסטוריה התעשייתית של העיר.
שני תנורי האבן העתיקים ניצבים ממש למרגלותיו של גשר סאו ז'ואאו, אבל רגע לפני שנתייחס לגשר הזה, נפנה מבט מזרחה, במעלה הנהר, שם נמצא הגשר הראשון בסיור שלנו - גשר פריישו.
גשר פריישו - Ponte do Freixo
גשר פריישו הוא הגשר המזרחי והמרוחק ביותר במעלה זרם נהר הדאורו, נפתח לתנועה בשנת 1995. הגשר הוקם במטרה להקל על עומס התנועה העצום שהיה על גשרי ארבידה ודום לואיש במיוחד החל מסוף שנות ה-80, ומהווה חלק מהכביש המהיר המקיף את פורטו כולה. מכיוון שהוא קצת מרוחק לא נגיע עד אליו, אבל הסיפור שלו בהחלט ראוי להישמע.
גשר פריישו הוא הארוך ביותר מכל גשרי פורטו, באורך כולל של 705 מטרים, עם מפתח מרכזי של 150 מטרים בין שני העמודים העיקריים. גובהו 30-33 מטר מעל פני המים, מה שהופך אותו לנמוך ביותר מבין כל הגשרים, ורוחבו הכולל 36 מטר.
מדובר בגשר קורה, הנשען כולו על עמודים גדולים שהמרכזיים ביניהם נעוצים ישירות לתוך קרקעית הנהר, והקורה עוברת מעליהם בצורה יחסית ישרה ולא מעוקלת. מבחינה אסתטית גשר פריישו מרשים פחות מהגשרים האחרים - הוא נמוך, רחב מאוד, ונראה כמו כביש מהיר רגיל שעובר מעל הנהר. זהו גשר שנועד, מלכתחילה, לעבוד קשה, והמבנה שלו מאוד פונקציונאלי.
מבחינה הנדסית הוא ייחודי ומרתק, מכיוון שלמעשה לא מדובר בגשר אחד, אלא בשני גשרים תאומים – שתי קורות ארוכות - שנבנו במקביל זו לצד זו, כשהמרחק ביניהן לכל אורך הגשר הוא 10 ס"מ בלבד. כל אחת מהקורות האלה נושאת ארבעה נתיבי תנועה, ובסה"כ נושא הגשר 8 נתיבים.
עיצוב כפול זה לא היה בחירה אסתטית אלא פתרון הנדסי מתוחכם למספר אתגרים. הסיבה הראשונה למבנה הכפול הזה היא העומס האדיר שהגשר צריך לשאת. מעל 100,000 מכוניות עוברות על גשר פריישו מדי יום, מה שהופך אותו לגשר העמוס ביותר בפורטו ולעורק תנועה קריטי לכל האזור. גשר אחד רחב לא היה יכול לעמוד בעומס ובמשקל הכבד הזה לאורך זמן. הסיבה השנייה קשורה לבטיחות מפני רעשי אדמה. פורטוגל נמצאת באזור עם פעילות סייסמית, ושני מבנים נפרדים מספקים יציבות ובטיחות גדולות יותר במקרה של רעידת אדמה. אם משהו קורה לאחד הגשרים, השני עדיין יכול לפעול.
הסיבה השלישית היא גמישות מבנית - כל קורה יכולה לנוע מעט בנפרד, להתכווץ או להתפשט עם שינויי טמפרטורה, לזוז קלות עם הרוח או תנועת כלי הרכב, מה שמפחית מתח על המבנה הכולל.
לבסוף, בניית שני מבנים זהים במקביל הייתה קלה ומהירה יותר מבניית גשר אחד ענק ורחב.
מבחינה טכנית, הגשר בנוי בטכנולוגיית בטון מזוין מתוח מראש, שבה כבלי פלדה מתוחים בתוך הגשר במתח גבוה מאוד לפני שהבטון מתקשה. כשהבטון מתקשה, הכבלים המתוחים לוחצים על הבטון מבפנים, מה שגורם לגשר להיות חזק יותר ולהתנהג טוב יותר תחת עומסים כבדים. שיטת הבנייה הייתה בהתקדמות רצופה מהעמודים החוצה, כאשר כל זרוע (קונסולה) נבנתה לאורך 75 מטר מהעמוד עד שהזרועות נפגשו באמצע.
אתגר משמעותי נוסף בבנייה היה בביצוע היסודות. לצד המגבלות הקשורות לנהר הדורו עצמו - הזרמים החזקים, השיטפונות, ועומק המים - המתכננים נתקלו במצב גיאולוגי הטרוגני מאוד. קרקעית הנהר הייתה שונה באופן דרמטי במקומות שונים - פה סלע קשה, שם חול עמוק, ושם בוץ רך. זה הכריח את המהנדסים לתכנן פתרונות יסוד "מותאמים אישית" לכל עמוד ועמוד. כך מתקיימים יחד בגשר שלושה סוגים שונים של יסודות: יסודות ישירים עם כריות שקיעה ענקיות מבטון שמגיעות לעובי של עד 7 מטרים ויושבות ישירות על אדמה יציבה; יסודות עקיפים עם כלונסאות קצה שנתקעים עמוק עד שהם מגיעים לשכבת סלע קשה; ויסודות עקיפים עם כלונסאות "צפים" שלא מגיעים לסלע אלא מחזיקים את המשקל דרך החיכוך עם מסת החול מסביב.
גשר פריישו הוא מופת של הנדסה אזרחית מודרנית. הוא מייצג את הגישה הפרגמטית של סוף המאה ה-20 לבנייה - פתרון בעיות תנועה אמיתיות עם טכנולוגיה מתקדמת, תכנון חכם, ויכולת הסתגלות לאתגרים מורכבים. בעוד שהגשרים ההיסטוריים של פורטו מהמאה ה-19 וה-20 המוקדמת היו גם סמלים של יוקרה ולאומיות, Freixo הוא גשר של המאה ה-21 - יעיל, חזק, ומותאם בדיוק לצורך שהוא נועד למלא. תפקידו במערכת התנועה של פורטו הוא קריטי, בכך שהוא מאפשר לתנועה לעקוף את מרכז העיר ושומר על זרימת התנועה באזור כולו.
גשר סאו ז'ואאו - Ponte de São João
וכעת נחזור לגשר סאו ז'ואאו שלמרגלותיו אנו עומדים.
גשר סאו ז'ואאו הוא גשר רכבת מודרני שנחנך ביום 24 ביוני 1991, יום חגיגות הקיץ של פורטו (החג החשוב ביותר של העיר) שנקראות ע"ש הקדוש הפטרון של העיר – סאו ז'ואאו (הידוע גם בשמו יוחנן המטביל), ומכאן גם שמו של הגשר.
הגשר תוכנן על ידי המהנדס והאדריכל הפורטוגזי המפורסם אדגר קרדוזו (שעומד גם מאחורי גשר פריישו וגשר ארבידה), במטרה להחליף את גשר מריה פיה שהיה גשר רכבת בעל נתיב יחיד עם מגבלות קשות של מהירות ומשקל. הגידול העצום בתנועת הרכבות בין פורטו לדרום פורטוגל בעיקר מסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, חייב הקמת גשר חדש. כיום, גשר סאו ז'אאו משמש את קו הרכבת הראשי המקשר בין פורטו לליסבון ודרום פורטוגל ומהווה עורק תחבורה קריטי למערכת הרכבות הלאומית.
מבחינת הנתונים הפיזיים, לגשר יש מפתח מרכזי של 250 מטרים בין שני העמודים הראשיים, מה שהיווה שיא עולמי בזמן בנייתו עבור גשר רכבת מסוג זה. שני העמודים המרכזיים עומדים בקרקעית הנהר, והשלישי על הגדה. זה הגשר הראשון בפורטו שעמודיו נבנו בתוך הנהר ולא על גדותיו, ומבחינה זו מדובר בהישג הנדסי משמעותי. שיטת הבנייה הייתה בקטעים, כאשר כל קטע נתמך על ידי פיגומים זמניים עד שהבטון התקשה והמבנה הפך לעצמאי. עיצוב הגשר בשילוב עם שימוש בבטון מזויין (ולא ברזל) ומתוח מראש (בדומה לגשר פריישו) מספק חוזק עצום ויציבות, ומאפשר למשקל הכבד של רכבות מודרניות, שהן הרבה יותר כבדות ומהירות מאלה של המאה ה-19, לעבור את הגשר בבטחה ובמהירות גבוהה.
העיצוב של גשר סאו ז'ואאו - קורה ישרה יחסית שנשענת על שלושה עמודים עצומים - שובר באופן מכוון את המסורת הארוכה של גשרי קשת בפורטו. בדומה לגשר פריישו, גם כאן האסתטיקה מינימליסטית וברורה. הצבע הלבן והעיצוב הנקי יוצרים מראה עכשווי ופונקציונלי, ביטוי לפילוסופיה המודרניסטית בארכיטקטורה: הצורה עוקבת אחרי הפונקציה.
הקונטרסט החזותי עם גשר מריה פיה שנמצא רק קילומטר אחד מזרחה, הוא אחד האלמנטים המרתקים ביותר בנוף הגשרים של פורטו. כשרואים את שניהם ביחד - הלבן המודרני מול השחור העתיק, הקווים הישרים מול הקשת המעוקלת, הבטון הכבד מול תחרת הברזל העדינה - מקבלים תמונה חזותית של למעלה ממאה שנות התפתחות הנדסית. זהו מעין דיאלוג אדריכלי בין שתי תקופות, שני סגנונות, ושתי תפיסות של מה זה גשר.
Ponte Maria Pia - גשר מריה פיה
מגשר סאו ז'ואאו נלך על הגדה הצפונית של הנהר לכיוון מערב עד לגשר מריה פיה היפהפה, הנקרא על שם המלכה מריה פיה, רעייתו של המלך לואיש הראשון.
גשר מריה פיה הוא הגשר העתיק ביותר מבין ששת גשרי הדואורו של פורטו שעדיין קיימים. הוא נחנך בשנת 1877, ומייצג אחד מההישגים ההנדסיים המשמעותיים ביותר במאה ה-19, פרי עבודתם המשותפת של שני ענקים בעולם ההנדסה - המהנדס גוסטב אייפל (שבנה שנים לאחר מכן ובעקבות ההצלחה של גשר מריה פיה גם את מגדל אייפל) והשותף שלו, המהנדס הבלגי תיאופיל סייריג (שהקים בהמשך את גשר דום לואיש I). הגשר הוקם כדי לשמש רכבת שתחבר את פורטו לדרום פורטוגל ולליסבון. לפני בנייתו, החיבור בין שני צדדי הדואורו היה מוגבל ומסורבל, והרכבות נאלצו לעשות מסלולים עוקפים ארוכים או להסתמך על מעבורות. גשר מריה פיה שינה את זה באופן דרמטי והפך את פורטו לצומת רכבות מרכזי בצפון פורטוגל.
מבחינת נתונים פיזיים, הגשר הוא מבנה מרשים. הקשת המרכזית שלו משתרעת על פני 160 מטרים (מתוך 353 מ' של הגשר כולו), ובזמן בניית הגשר זו הייתה קשת הברזל הארוכה ביותר בעולם. הגשר מתנשא לגובה של כ-60 מטרים מעל מפלס המים על מנת לאפשר לסירות גדולות לעבור מתחתיו.
החידוש ההנדסי המרכזי של גשר מריה פיה לא היה רק בגודל הקשת, אלא בשיטת הבנייה המהפכנית שלה. עד אז, קשתות גשרים נבנו על גבי פיגומים זמניים שעמדו במים או נתמכו מלמטה. אייפל וסיריג המציאו שיטה חדשה לחלוטין - הם בנו את הקשת משני הצדדים בו זמנית, כאשר כל צד מתקדם החוצה מעל הריק. כדי למנוע קריסה, הם השתמשו בכבלי פלדה שהחזיקו את שני חצאי הקשת במתח, עד שהם נפגשו באמצע ונאחו יחד. זו הייתה טכניקה נועזת ומסוכנת שדרשה חישובים מתמטיים מדויקים במיוחד ואומץ הנדסי רב. כל טעות קטנה עלולה הייתה לגרום לקריסת המבנה כולו למים. זו הייתה חדשנות בינלאומית במלוא מובן המילה. מהנדסים מכל העולם באו לראות את הגשר, ללמוד ממנו. הוא הוכיח שאפשר לבנות גשרי קשת עצומים מברזל, שאפשר לחצות עמקים רחבים ונהרות עמוקים. הוא היה חלק מה"תקופת הברזל" של המאה ה-19, כשברזל שינה את העולם - רכבות, גשרים, מבני תעשייה, ערים שלמות. גשר מריה פיה היה שגריר של העידן הזה, דוגמא לכוח של הטכנולוגיה החדשה. בשנת 1990 הוכרז גשר מריה פיה על ידי האגודה האמריקאית להנדסה אזרחית כ-International Historic Civil Engineering Landmark.
מבחינת עיצוב, גשר מריה פיה הוא יצירת אמנות של ברזל. המבנה עשוי כולו מתחרת ברזל מסובכת שנראית כמעט עדינה למרות החוזק העצום שלה. אייפל התפרסם ביכולתו ליצור מבנים שהם גם חזקים מבחינה מבנית וגם יפים מבחינה אסתטית, וגשר מריה פיה הוא אחת הדוגמאות המוקדמות והטובות ביותר לכך. הקווים המורכבים של הברזל יוצרים דפוסים גיאומטריים מרהיבים, והקשת עצמה מעוקלת בצורה מושלמת שמשלבת יופי מתמטי עם פונקציונליות הנדסית. הצבע השחור המסורתי של הברזל (שהוא למעשה צבע מגן מפני חלודה) מוסיף לדרמטיות של המבנה.
גשר מריה פיה, שנשא קו רכבת יחיד שחצה את הנהר בגובה מרשים, שימש את מערכת הרכבות הפורטוגזית מ-1877 עד 1991, במשך 114 שנים רצופות. במהלך כל השנים האלה, רכבות עברו עליו מדי יום, נושאות נוסעים ומשא בין צפון לדרום. אבל עם הזמן, המגבלות של הגשר הפכו בעייתיות יותר ויותר. הוא נבנה עבור רכבות המאה ה-19 שהיו קלות יותר ואיטיות יותר. רכבות המאה ה-20 היו כבדות בהרבה ומהירות בהרבה, והגשר נאלץ להטיל מגבלות קפדניות על משקל ומהירות. בנוסף, היה לו רק נתיב אחד, מה שהגביל את קיבולת התנועה. כשגשר סאו ז'אאו נפתח ב-24 ביוני 1991, כל תנועת הרכבות עברה אליו, וגשר מריה פיה יצא משימוש באופן מיידי. הוא הוכרז רשמית כנכס של עניין ציבורי ואנדרטה לאומית, והוא מוגן כיום מכל שינוי או פגיעה.
אבל זה לא סוף הסיפור.
בשנים האחרונות יש תכניות ודיונים על פתיחת הגשר מחדש להולכי רגל ורוכבי אופניים בלבד. האתגרים העיקריים הם טכניים וכלכליים - הצורך להתקין משטח חדש על המבנה ההיסטורי (כי המשטח הנוכחי הוא פסי רכבת ישנים, שלא מתאימים להליכה או לרכיבה), שאלות של בטיחות (הגשר צר מאוד ויש בו רק נתיב אחד), ושאלות של מימון ותחזוקה שוטפת. בנוסף, כיוון שזה מבנה מוגן כאנדרטה לאומית, כל שינוי צריך להיעשות בזהירות רבה כדי לא לפגוע במבנה ההיסטורי. וכך, למרות רצונם של כל הגורמים המעורבים (עיריות פורטו וגאיה וכן הציבור המקומי) - עדיין אין שום צפי לביצוע, ויש להניח שהתהליך יימשך עוד שנים ארוכות.
Ponte do Infante Dom Henrique - גשר אינפנטה
אחרי גשר מריה פיה נמשיך ללכת על הגדה הצפונית של הנהר לכיוון מערב עד שנגיע לגשר הבא - גשר Infante Dom Henrique, או בקיצור אינפנטה. זהו הגשר החדש ביותר מבין ששת גשרי הדואורו של פורטו, והוא נחנך ב-30 במרץ 2003. הגשר נקרא על שם אחד מבני פורטו המפורסמים ביותר בהיסטוריה - הנרי הנווט, הנסיך שחי במאה ה-15 ונחשב לאחת הדמויות המרכזיות בעידן הגילויים הגדולים של פורטוגל. הנרי היה זה שארגן ומימן משלחות לחקור את החופים האפריקאים והאוקיינוס האטלנטי, והניח את היסודות לאימפריה הימית הפורטוגזית שהפכה למעצמה עולמית במאות ה-15 וה-16. בחירת השם מדברת על החשיבות שפורטו רואה בבן העיר הזה, ועל הרצון לקשר את הגשר המודרני למורשת ההיסטורית המפוארת של העיר.
תפקידו של גשר אינפנטה היה ברור מלכתחילה - להחליף את המפלס העליון של גשר Dom Luís I שהוסב לשימוש מטרו בספטמבר 2005. עד אז, המפלס העליון של דום לואיש נשא תנועת כלי רכב רגילים, אבל עם התפתחות מערכת המטרו של פורטו, הוחלט להקדיש את המפלס הזה לרכבת הקלה, מה שהשאיר את העיר ללא חיבור כביש נוח בין האזור ההיסטורי של פורטו לגאיה. גשר אינפנטה נבנה במיוחד כדי לפתור את הבעיה הזו, ולאפשר לתנועת הרכב להמשיך לזרום בין שני צדדי הנהר מבלי לעבור דרך המרכז ההיסטורי הצפוף.
המיקום של הגשר הוא אסטרטגי ומכוון. הוא מחבר את שכונת Fontainhas היפה והציורית בצד פורטו עם מנזר Serra do Pilar המפורסם בצד גאיה. Fontainhas היא שכונה ישנה ומעניינה שעולה במדרגות על צלע הגבעה, עם בתים צבעוניים ורחובות צרים, ו-Serra do Pilar הוא אתר UNESCO עם נוף פנורמי של פורטו. הגשר בעצם "תופר" בין שני אתרים היסטוריים חשובים אלה, ומאפשר גישה קלה לשניהם.
הגשר תוכנן על ידי המהנדס הפורטוגזי אדאו דה פונסקה, שהיה אחד ממומחי גשרי הקשת המובילים בעולם. פונסקה הבין שהוא מקבל אתגר מאוד מיוחד - לבנות גשר חדש בלב העיר, ממש ליד שני גשרים אייקוניים של המאה ה-19 (דום לואיש ומריה פיה), מבלי להתחרות איתם או לגנוב מהם את תשומת הלב. החלטתו העיצובית הייתה נועזת ומעניינת - במקום לנסות להתחרות עם הדרמה של הגשרים הישנים, הוא בחר בגישה הפוכה לחלוטין: צניעות, מינימליזם, ואלגנטיות שקטה.
מבחינת נתונים פיזיים, לגשר אינפנטה יש קשת מרכזית שמשתרעת על 280 מטרים, מה שהופך אותה לקשת הארוכה ביותר מבין כל גשרי פורטו, אפילו יותר מגשר ארבידה שהייתה שיא עולמי בזמנה. האורך הכולל של הגשר הוא 371 מטרים, והוא מתנשא כ-72 מטרים מעל מפלס המים. אבל מה שמיוחד בגשר הזה הוא לא רק הגודל, אלא היחס בין האורך לגובה: הקשת שטוחה ודקה בצורה יוצאת דופן. מומחים בינלאומיים רבים מתארים את גשר Infante כאחד הגשרים הדקים והשטוחים ביותר מסוגו בעולם.
העיצוב של הגשר הוא ביטוי מושלם של המינימליזם המודרני. הקשת עצמה נבנתה מבטון, אבל בצורה שמסתירה ומצמצמת ככל האפשר את החומריות של המבנה. אין כאן דקורציה, אין עיטורים, אין שום דבר מיותר - רק קווים נקיים, צורות גיאומטריות פשוטות, והתמקדות בפונקציה. הצורה של הקשת היא בעצם לא עיגול מושלם אלא סדרה של קווים ישרים ושטחים שטוחים שמתחברים זה לזה ויוצרים אשליה של עקומה. זו בחירה עיצובית מכוונת שנותנת לגשר אופי גיאומטרי ייחודי.
אחת הבחירות החשובות ביותר של פונסקה הייתה לשמור על דיוק ונקיון מוחלט בכל פרט. אין בגשר אף לא אלמנט אחד שלא משרת תפקיד מבני או פונקציונלי. כל בורג, כל חיבור, כל עמוד - הכל חושב ותוכנן בקפדנות. המסר העיצובי הוא ברור: יופי נובע מתפקוד מושלם, לא מקישוט חיצוני. זו פילוסופיה שהייתה נפוצה באדריכלות המודרניסטית של המאה ה-20, אבל פונסקה לקח אותה לרמה חדשה של שלמות.
הבחירה הזו להיות צנוע ומינימליסטי לא הייתה מקרית ולא נבעה ממגבלה טכנית. אלא, פונסקה אמר במפורש שהרעיון היה שהגשר יהיה "מכובד אך לא מתחרה", שהוא "יכבד את שכניו ההיסטוריים במקום להילחם איתם על תשומת לב". כשעומדים על גדת הדואורו ורואים את השלושה ביחד - את תחרת הברזל השחורה והמורכבת של Maria Pia, את הקשת הכפולה והדרמטית של Dom Luís I, ואת הקשת השטוחה והנקייה של Infante - מבינים את החוכמה בבחירה הזו. Infante לא מנסה לצעוק, הוא לוחש. והלחישה הזו, דווקא, גורמת לך להתקרב ולהקשיב.
מבחינה טכנית, הגשר הוא הישג הנדסי מרשים. הדקות והשטיחות של הקשת דרשו חישובים מתמטיים מורכבים במיוחד. קשת שטוחה פירושה שהכוחות פועלים בצורה אחרת מאשר בקשת גבוהה יותר - יש יותר לחץ אופקי, פחות כוח אנכי, והמתח על נקודות החיבור גדול יותר. פונסקה נאלץ לפתור בעיות הנדסיות מורכבות כדי לוודא שהמבנה יעמוד בכל העומסים האפשריים - משקל התנועה, רוח חזקה, שינויי טמפרטורה, ואפילו רעידות אדמה אפשריות. העובדה שהגשר עומד איתן כבר יותר מ-20 שנה מוכיחה שהחישובים היו מדויקים.
שיטת הבנייה של הגשר הייתה מתקדמת. הקשת נבנתה בשיטה דומה לזו של גשר מריה פיה - משני הצדדים בו זמנית, כאשר כל צד מתקדם החוצה עד שהם נפגשים באמצע. אבל בניגוד לגשר מריה פיה, שם השתמשו בכבלים זמניים, בגשר אינפנטה נעשה שימוש בטכנולוגיה מתקדמת של בטון מתוח מראש ובפיגומים מתוחכמים שאפשרו שליטה מדויקת על כל שלב של הבנייה. כל קטע של הקשת נוצק ונתמך עד שהבטון התקשה, ואז המשיך הבנייה לקטע הבא.
אחד האלמנטים המיוחדים של הגשר הוא התאורה שלו בלילה. הגשר מואר בצורה עדינה ומתוחכמת, עם תאורה על המעקות ומתחת לקשת, שיוצרת אפקט דרמטי אבל לא מוגזם. התאורה מדגישה את הקווים הנקיים ואת הצורות הגיאומטריות, והופכת את הגשר ליצירת אמנות תלת-מימדית בלילה. זו דוגמה נוספת לתשומת לב לפרטים - גם התאורה תוכננה בזהירות כדי להשלים את העיצוב הכללי ולא להסיח ממנו את הדעת.
הגשר נושא כביש דו-נתיבי רגיל, וגם מדרכות להולכי רגל משני הצדדים, וכך מאפשר גם מעבר רגלי (שלא כמו גשרי כביש מהיר אחרים - פריישו או ארבידה). אפשר לעבור על הגשר מפורטו לגאיה כחלק ממסלול הליכה, וליהנות מנוף יפה של הנהר ושל הגשרים האחרים.
גשר אינפנטה איפשר את המעבר של השימוש בגשר דום לואיש עבור המטרו בלבד בלי לגרום לכאוס תחבורתי, מה שהיה קריטי לפיתוח של מערכת התחבורה הציבורית של העיר. גשר אינפנטה מייצג את פורטו של המאה ה-21 - עיר שמכבדת את העבר שלה אבל לא חיה בו, שמסתכלת קדימה אבל זוכרת מאיפה באה. העובדה שהגשר נקרא על שם דמות מהמאה ה-15 אבל נראה כל כך מודרני ועכשווי, מדברת על היכולת של העיר לאזן בין מסורת וחדשנות. הנרי הנווט היה חלוץ וחדשן של זמנו, והגשר שנושא את שמו הוא חלוץ וחדשן של זמנו. יש כאן המשכיות רעיונית, ולא רק בשם.
מומחים מכל העולם רואים בגשר אינפנטה את אחד הגשרים המעוצבים והיפים ביותר של תחילת המאה ה-21. הוא זכה בפרסים והערכה, ומהנדסים באים ללמוד ממנו. הדקות והאלגנטיות של הקשת הפכו לנקודת ייחוס לגשרים אחרים ברחבי העולם. פונסקה הוכיח שאפשר לבנות גשר שהוא חזק, בטוח, פונקציונלי - וגם יפהפה.
תצפית Miradouro das Fontainhas
מגשר אינפנטה נמשיך ללכת על הגדה הצפונית של הנהר לכיוון מערב עד לגשר דום לואיש, שם גם נחצה עוד מעט את הנהר לגדה הדרומית, אבל רגע לפני כן - הטיפוס לתצפית Miradouro das Fontainhas - אחת התצפיות היפות והפחות מתוירות בפורטו. זוהי אחת הנקודות היחידות בפורטו מהן אפשר לראות ארבעה גשרים בו זמנית - גשר דום לואיש הראשון האייקוני, גשר אינפנטה המודרני והמינימליסטי, גשר מריה פיה האייפלי השחור והשקט וגשר הרכבת סאו ז'אאו.
איך להגיע לתצפית? מדובר בעלייה תלולה למדי, טיפוס של 20-30 דקות בהליכה מתונה, דרך Calçada das Carquejeiras. משמעות המילה Calcada היא רחוב מרוצף, שביל תלול, או מדרגות, ואין שם מתאים יותר למסלול שבו נטפס לתצפית. אנחנו לא ממהרים, ומדי פעם, כשאתם עוצרים לנוח רגע, אל תשכחו לסובב את הראש לאחור ולהתרשם מהנוף הנפלא שהולך ומשתנה תוך כדי הטיפוס.
התצפית עצמה היא פלטפורמה קטנה, מעין מרפסת רחבת ידיים בין בתי שכונת Fontainhas, עם נוף פתוח לנהר ולגשרים. התצפית אינה מנותקת מהשכונה אלא חלק ממנה, ולכן הביקור בה הוא גם חוויה של הליכה בתוך מרחב עירוני חי, ולא רק עצירה בנקודה מסומנת. השכונה סביב מאוד אותנטית - בתים ישנים, כביסה תלויה על חבלים, חתולי רחוב, תושבים מקומיים שעוברים. Fontainhas היא אחת השכונות האותנטיות שנותרו בפורטו - כמעט לא שופצה ולא שוחזרה, עדיין מיושבת ברובה על ידי תושבים מקומיים. הבתים צבועים בצבעים עזים אבל מתקלפים, יש כאן חיים אמיתיים של פורטוגל העובדת. זה לא מלוטש, זה לא תיירותי - זו פורטו האמיתית, כשהעליות והירידות בדרך לתצפית מדגישות גם את הטופוגרפיה של פורטו, שהיא חלק בלתי נפרד מהחוויה העירונית.
כשתגיעו לתצפית, אל תפספסו את הפסל הזה, שמנציח את ה-Carquejeiras של פורטו. קומץ נשים מקומיות שבסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, נשאו על גבן 40 עד 50 ק"ג של שיחי carqueja מנהר הדואורו ועד למרכז, לפרברים ולרחובות אחרים של העיר, דרך רחוב Calçada da Corticeira, שנחשב תלול, קשה ואכזרי במיוחד. מדובר בשיחים מקומיים שגדלו על מדרונות ההר ושימשו להכנת תה מרפא, תרופות מסורתיות, ואפילו לכיסוי גגות.
במשך שנים תרמו הנשים הללו רבות לפיתוח החברתי והכלכלי של העיר. אבל לא היה להן קול והן לא זכו לשום הערכה או כבוד על עבודתן הקשה.
בסיום הביקור בתצפית נרד חזרה לנהר באותה דרך בה הגענו, נפנה ימינה (מערבה ונמשיך עוד כברת דרך קצרה לכיוון גשר דום לואיש הראשון.
Ponte de Dom Luís I - גשר דום לואיש הראשון
גשר Dom Luís הוא ללא ספק הסמל האייקוני של פורטו - הגשר הכפול שמתנשא מעל נהר הדורו כשהבתים הצבעוניים נערמים על הגבעות מאחוריו. מאחורי היופי החזותי מסתתר סיפור מרתק של תחרות מקצועית, גאווה פצועה, ואולי גם נקמה הנדסית מתוקה.
הסיפור מתחיל עם גשר Maria Pia שנבנה, כפי שכבר צויין כאן, ב-1877 על ידי גוסטב אייפל ושותפו תאופיל סייריג. גשר Maria Pia נתן מענה לרכבת אבל לא פתר את הבעיה של תנועה רגילה בין פורטו לגאיה. המעבר היחיד לתחבורה יבשתית מלבד הרכבת היה גשר תלוי ישן שנקרא Ponte Pênsil, שלא הספיק לצרכים של העיר. במכרז לגשר חדש שפורסם בשנות ה-80 של המאה ה-19 בלטו שתי הצעות: האחת, הצעה של חברת אייפל, שהיתה בשיא התהילה אחרי הצלחת גשר Maria Pia. השניה, הצעה של תאופיל סייריג, שותפו לשעבר של אייפל שב-1879 (שנתיים אחרי חנוכת גשר Maria Pia) עזב את השותפות עם אייפל ופנה לדרך משלו.
כשפורטו פרסמה את המכרז לגשר החדש, סייריג ראה הזדמנות. הוא הגיש הצעה משלו, נועזת ומרשימה, מעין גרסה משופרת ומורחבת של הגשר שהוא עצמו עזר לתכנן עם אייפל. ההצעה של סייריג זכתה במכרז - מכה לגאוותו של אייפל שהפרויקט נלקח ממנו על ידי שותפו לשעבר, באותה עיר שבה הוא כבר בנה גשר מפורסם.
העיצוב שהוצע על ידי סייריג היה גאוני: קשת ברזל ענקית אחת עם שני מפלסים - מפלס עליון בגובה 62 מטר מעל המים, ומפלס תחתון בגובה 10 מטר. הקשת משתרעת על 172 מטרים, מה שהפך אותה לקשת הברזל הארוכה ביותר בעולם בזמן הבנייה (שיא שנשאר בתוקף עד 1890).
הקשת נבנתה משני הצדדים בו זמנית, כשכל צד מתקדם החוצה עד שהחצאים נפגשים באמצע. סייריג השתמש בכבלי תמיכה זמניים שעוגנו לגדות הנהר, אבל בקנה מידה גדול יותר מ-Maria Pia. כל שלב דרש חישובים מדויקים - אם הכוחות לא היו מאוזנים בצורה מושלמת, המבנה כולו היה יכול לקרוס.
הגשר נחנך ב-31 באוקטובר 1886 בנוכחות המלך דום לואיש הראשון ומלכתו דונה מריה פיה - אותה מריה פיה ששמה ניתן לגשר של אייפל. הגשר של סייריג, שקיבל את שמו של המלך, הפך מיד לאטרקציה מרכזית. המפלס העליון תוכנן במקור לתנועת כלי רכב וטראמים, והמפלס התחתון לתנועה מקומית. לאורך המאה ה-20 הגשר עבר שינויים רבים - הטראמים הפסיקו, מכוניות החליפו סוסים, והגשר התמודד עם תנועה כבדה בהרבה ממה שסייריג דמיין.
השינוי הגדול הגיע בספטמבר 2005, כשהמפלס העליון הוסב לקו המטרו D של פורטו. זו הייתה החלטה אמיצה שעבדה בצורה מדהימה. המטרו עובר כל כמה דקות, והמפלס פתוח גם להולכי רגל שיכולים ליהנות מהנוף מגובה 62 מטר. המפלס התחתון נסגר לתנועה פרטית ב-2023, ונשאר רק לאוטובוסים, מוניות, אופניים והולכי רגל.
מבחינה אדריכלית, גשר Dom Luís הוא יצירת מופת של הנדסת המאה ה-19. הברזל היצוק והמחושל יוצר דפוסים גיאומטריים מורכבים - משולשים, מעוינים, קשתות - שכולם עובדים ביחד לפזר את הכוחות ולשאת את המשקל. סייריג לא השאיר דבר למקרה, והיופי נובע מהדיוק, מההגיון, מהפונקציה שהופכת לצורה.
הגשר זכה להכרה בינלאומית רבה - ב-1982 הוכרז כאנדרטה לאומית, וב-1996 נכלל באתר המורשת העולמית של UNESCO. הוא לא רק גשר - הוא חלק מהזהות של פורטו, סמל של היסטוריה, חוכמה ויופי.
הקשר בין גשר Dom Luís I לבין גשר Maria Pia מרתק. שני הגשרים, במרחק של פחות מקילומטר, הם יצירות של אותם שני מהנדסים - אייפל וסייריג - שהיו שותפים ואחר כך יריבים. אך בעוד שגשר Maria Pia נשאר קפוא בזמן כיצירת אמנות לא פעילה, גשר Dom Luís I המשיך להתפתח ולהסתגל. הוא מוכיח שאפשר לקחת מבנה מהמאה ה-19 ולהפוך אותו לחלק מהחיים של המאה ה-21.
בנקודה זו נחצה את הנהר ונעבור לגדה הדרומית של נהר הדורו, ל- Vila Nova de Gaia.
אפשר לחצות במפלס התחתון או העליון של הגשר. אני ממליצה על חציית הגשר במפלס העליון, אליו נגיע בעזרת הפוניקולר, שהכניסה אליו ממש מול בסיס הגשר.
עולים בפוניקולר, יוצאים ממנו בחלק העליון חוזרים קצת לכיוון הגשר וחוצים אותו במפלס העליון, המיועד למטרו ולהולכי רגל בלבד.
תמונות שצולמו מהמפלס ה עליון של גשר דום לואיש.
מימין - מבט לכיוון פורטו, לפוניקולר ולשכונת Fontainhas; משמאל - מבט מערבה לריביירה של פורטו ולגשר ארבידה
בצד השני של הנהר יש כמה אטרקציות נחמדות כמו פארק Jardim do Morro ומנזר Serra do Pilar. שניהם ראויים לביקור בפני עצמם ושניהם מספקים תצפית יפהפיה על פורטו (יש האומרים שהדבר הטוב ביותר שתמצאו בוילה דה גאיה הוא הנוף של פורטו...) ועל נהר הדורו בכלל, אבל אנחנו נמשיך במסלול הגשרים.
לשם כך עלינו לרדת מהחלק העליון של גשר דום לואיש לטיילת של פורטו המצוייה למרגלותיו וממשיכה לכיוון מערב. הירידה המומלצת היא באמצעות הרכבל, הנוף הנשקף ממנו מקסים! אבל יש גם אפשרות לירידה רגלית, למעוניינים.
בירידה מגשר דום לואיש בגדה הדרומית של הנהר, בה אנחנו מצויים עכשיו, מצויה הטיילת של גאיה - Ribeira de Gaia. מדובר בטיילת שוקקת העוברת בין היקבים הגדולים של פורטו, דוכני מזכרות, נגני רחוב, מסעדות וגם שוק אוכל אחד - Mercado Beira-Rio. גם כאן אפשר לבלות חצי יום בכייף, אבל נעשה את זה ביום אחר... אם אתם ממש רעבים - קנו משהו קטן לדרך כי הארוחה הגדולה מחכה לנו בכפר דייגים ציורי בסיום המסלול.
ובכן, נמשיך במסלול לאורך הטיילת של גאיה, וככל שנתרחק מהאזור התיירותי האופי שלה ישתנה לחלוטין. החלק הזה של המסלול הרבה יותר שקט ורגוע, ולטעמי גם מאוד נעים, בעיקר אחרי ההמולה של טיילת גאיה. נלך בשביל עץ צר אך מוסדר היטב, באווירה שקטה, כשמימיננו הנהר, משמאלנו העיירה גאיה המתחדשת ומולנו מתגלה גשר ארבידה במלוא הדרו .
Ponte da Arrábida - גשר ארבידה
גשר Arrábida הוא הגשר המערבי ביותר מבין ששת הגשרים של פורטו הדואורו, והוא ממוקם ממש בנקודת המפגש של נהר הדאורו עם האוקיינוס האטלנטי.
הוא נבנה בין 1959 ל-1963 ונחנך ב-4 בנובמבר 1963, במטרה לשרת תנועת כלי רכב מהירה מדרום לצפון פורטו - אוטוסטרדה שחוצה את הדואורו בנקודה אחת ומקשרת את פורטו ישירות לצפון ולדרום.
הגשר תוכנן על ידי המהנדס הפורטוגלי Edgar Cardoso, אחד מהמומחים המובילים בעולם בתחום קשתות בטון (אותו מהנדס שיבנה עשרות שנים לאחר מכן את גשר סאו' ז'ואאו). הקשת של Arrábida משתרעת על 270 מטרים, מה שהופך אותה לקשת הבטון הארוכה ביותר בעולם בזמן הבנייה - שיא שנשמר בתוקף עד 1977. גובה הגשר מעל מפלס המים הוא 70 מטרים (כמו בניין 23 קומות), ורוחבו הוא 33 מטרים עם 8 נתיבים לתנועה - 4 לכל צד.
מה שהופך את Arrábida להישג מדהים הוא שהקשת היא דקה במיוחד יחסית לאורכה. זה התאפשר בזכות אותה טכניקה שכבר הזכרנו, של בטון מתוח מראש. הטכניקה הזו, של הטמעת כבלי פלדה מתוחים בתוך הבטון עצמו, מייצרת יתרון משמעותי - הגשרים חזקים יותר, קלים יותר, ויכולים לשאת עומסים גדולים יותר ללא צורך בקשת עבה. בעקבות ההצלחה של גשר Arrábida הפכה הטכניקה הזו לשיטה סטנדרטית בכל גשרי הבטון המודרניים שנבנו בפורטו לאחר מכן - גשר סאו ז'ואאו , גשר פריישו וגשר אינפנטה. אבל קרדוסו היה הראשון לעשות זאת, והוא עשה זאת כאן, בגשר ארבידה.
בניית הגשר הייתה אתגר משמעותי. הנהר כאן עמוק יותר, סוער יותר, ומתחיל לצבור כוח כשהוא מתקרב לים. המים קרים, הזרם חזק וכל אלה מקשים על הבנייה. קרדוסו היה צריך לבנות שני יסודות ישירות בתוך הנהר, בתנאים קשים. הקשת נבנתה משני הצדדים בו זמנית, כשכל צד מתקדם החוצה עד שהחצאים נפגשים באמצע. שיווי המשקל הקריטי היה בעל חשיבות מיוחדת - אם משהו לא היה נכון במילימטר, הקשת כולה הייתה עלולה להתפרק.
הנוף הנשקף מגשר ארבידה שונה מכל הגשרים האחרים. מהצד הצפוני (הצד של פורטו) רואים את האוקיינוס האטלנטי, את סלעי Arrábida מתנשאים מדרום, והעיר פורטו פרושה מתחת הגשר. מדרום (מצד גאיה) - מראה קסום של פורטו מתרוממת מתוך הנהר, הגבעות של אזור גאיה, ובמרחק נגיעת יד - האוקיינוס. הגשר כל כך קרוב לאוקיינוס, שאפשר כמעט להרגיש את המליחות של המים. ובכל זאת, זה לא גשר "תיירותי". המטרה שלו פונקציונאלית בלבד - כביש מהיר נטו, 8 נתיבים, בלי מקום להולכי רגל, בלי מקום לאופניים. אי אפשר לחצות אותו רגלית, אין אפשרות לעצור ולצלם ממנו בנחת, לא ניתן להרגיש אותו אלא רק לראות אותו מרחוק.
אבל, קיימת אפשרות לטפס על הקשת המרהיבה של ארבידה, לחוש אותו מקרוב-קרוב, וכך לצפות ולהנות בדרך בלתי אמצעית מהנופים הייחודיים שהגשר האדיר הזה מציע למבקריו.
הרפתקנים מוזמנים להגיע לבסיס הקשת בצד הצפוני (הצד של פורטו), ל-Porto Bridge Climb, שם מתקיימת הפעילות. זהו, ככל הידוע לי, הגשר היחיד בפורטו ובאירופה כולה המאפשר טיפוס כזה. בעולם קיימות בסה"כ 3 אטרקציות של טיפוס על גשרים, שתיים מהן באוסטרליה (סידני ובריסבן) והשלישית בניו זילנד (אוקלנד).
הטיפוס על הגשר אמנם אינו חלק ממסלול הגשרים שלנו, אבל שווה בהחלט ביקור נפרד. בעלות של 20 אירו (לתייר) תזכו לחוויה יוצאת דופן! מומלץ להירשם מראש באתר האטרקציה.
כפר הדייגים אפורדה Afurada
בחזרה למסלול שלנו ולנקודת הסיום.
אנחנו עדיין בגדה הדרומית של הנהר, בצד של גאיה, ואחרי שנעבור תחת גשר ארבידה אדיר המימדים נגיע לכפר הדייגים אפורדה (Afurada).
זהו כפר דייגים מסורתי של מעמד הפועלים, המפורסם בציוריות שלו, באווירה האותנטית, והשלווה, העומדת בניגוד מובהק לאזורים המסחריים והעמוסים יותר בתיירים של פורטו.
הכפר שומר על מורשת דיג עמוקה ומלוכדת. בסוף חודש יוני חוגגת הקהילה את פסטיבל סאו פדרו הגדול (הקדוש הנחשב לפטרון של הכפר) בקישוטי רחוב צבעוניים, תלבושות ותהלוכת נהר מסורתית.
כנקודת סיום למסלול יש לאפורדה יתרון נוסף - הכפר ידוע במנגלים הפזורים ברחובותיו, שבהם שלל הדיג המקומי (בעיקר סרדינים ודג ודורדה זהוב) נצלה באוויר הפתוח על גחלים חשופות, וכן מוגשים אורז וחנזידים של דגים ופירות ים. אטרקציה קולינרית יוצאת דופן וכמה מסעדות מהטובות באזור.
ואחרי כל המסלול הזה - אני מרגישה שמגיעה לנו ארוחה טובה, לא ככה? אז בתאבון חברים! רק שימו לב: בעונת התיירות - מומלץ לשריין מקומות מראש. בחורף המסעדות נסגרות מוקדם יחסית, אז קחו את זה בחשבון.
אם עשיתי לכם חשק ואתם מתכננים נסיעה לפורטו, מוזמנים להתארח בדירה שלי.
למחיר הטוב ביותר הזמינו כאן >>> Luxury Gallery Apartment II
ואל תשכחו לשתף בחוויות ולספר איך היה (ממש כאן בתגובה לפוסט הזה).
תגובות